"כאשר מגיעים הדברים לידי בחירה קיימת רק הבחירה המהירה במוות.אין זו בחירה קשה במיוחד. הייה נחוש וצעד קדימה.
לומר כי למות בלי להשיג את מטרתךפירושו למות מות כלב.אין זה אלא ביטוי לקלות דעתם של אלה המנסים להתחכם.
כאשר אדם נמצא במצב שבו הוא נאלץ לבחור בין חיים לבין מוות, לא הכרחי שיסיג את מטרותיו הפרטיות.
כולנו רוצים לחיות. ובמידה מרובה אנו יוצרים את ההיגיון שלנו לפי מה שחביב עלינו.אולם להמשיך לחיות מאחר שלא השגנו את מטרותינו הפרטיות, אין זה אלא ביטוי למורך לב.הקו המפריד בין השניים הוא דק ומסוכן.אכן כן, למות מבלי שהשגנו את מטרתנו פירושו למות מות כלב מתוך פנאטיות. אולם אין בכך כל בושה.זהו החומר שממנו בנויה דרך הסמוראי.
אם הודות לעובדה, שאדם מכוון את ליבו מדי בוקר וערב לדבר הנכון, הוא מסוגל לחיות כאילו גופו היה כבר מת, אזי הוא
מקבל חופש במסגרת הדרך. כל חייו יהיו מושלמים והוא יצליח במילוי ייעודו. " ( סוף ציטוט )
" דרכו של הסמוראי במוות יסודה.
חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום.
בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים, ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך.
מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי". (סוף ציטוט)
הקשר בין חיים ומוות והזן :
הלוחמים (במיוחד הסמוראים) אימצו לעצמם במשך השנים את הזן. הם נמשכו לזן מאחר והם מצאו בו בין השאר תשובות אמיתיות לשאלות בסיסיות בתחומים רבים בחיים.
.
הזן התאים מאד לערכים עליהם חונכו : הוא טיפח אופי חזק, פשטות, ריסון עצמי, קור רוח, ריכוז, נחישות, חישול הגוף ומשמעת – תכונות שהסמוראים ידעו להעריך ולכבד במסגרת קוד ההתנהגות שלהם : הבושידו ( דרכו של לוחם ).
הקוד דיבר בין השאר על 7 המידות הטובות המגדירות את המקיים את הבושידו :
הזן תמך בהם בשתי צורות עיקריות : מוסרית ופילוסופית. מוסרית, מפני שהזן מלמד אותנו שלא להביט לאחור מרגע שנבחר נתיב הפעולה; פילוסופית, מפני שהוא התיחס לחיים ולמוות בשוויון נפש.
במהלך הקרבות היו הלוחמים עסוקים בלחימה על מנת לנצח. הטענה היתה שאם הם יסיטו את מחשבתם לכיוונים אחרים כמו מה יקרה לי אם אתקוף מכאן , או מה יקרה לי אם אתקוף משם - יפסידו בלחימה.
הם אמורים להיות דרוכים בכל שלבי הלחימה.
דריכות שכזאת היא בלתי אפשרית כאשר הלוחם עסוק בלנסות לשמור על חייו –תוך כדי הקרב , "אבל כל עוד שהמחשבה על המוות נמצאת בתודעתו, היא תוליך את הלוחם, באופן בלתי מודע אך בלתי נמנע, לכיוון שהוא מנסה להמנע ממנו ביותר.
הצורך הזה לא לחשוב כל העת על סכנת המוות שעורבת להם הובילה את לוחמי החרב לרצות לפתח גישה של שיוויון נפש כלפי המוות.
לומר כי למות בלי להשיג את מטרתךפירושו למות מות כלב.אין זה אלא ביטוי לקלות דעתם של אלה המנסים להתחכם.
כאשר אדם נמצא במצב שבו הוא נאלץ לבחור בין חיים לבין מוות, לא הכרחי שיסיג את מטרותיו הפרטיות.
כולנו רוצים לחיות. ובמידה מרובה אנו יוצרים את ההיגיון שלנו לפי מה שחביב עלינו.אולם להמשיך לחיות מאחר שלא השגנו את מטרותינו הפרטיות, אין זה אלא ביטוי למורך לב.הקו המפריד בין השניים הוא דק ומסוכן.אכן כן, למות מבלי שהשגנו את מטרתנו פירושו למות מות כלב מתוך פנאטיות. אולם אין בכך כל בושה.זהו החומר שממנו בנויה דרך הסמוראי.
אם הודות לעובדה, שאדם מכוון את ליבו מדי בוקר וערב לדבר הנכון, הוא מסוגל לחיות כאילו גופו היה כבר מת, אזי הוא
מקבל חופש במסגרת הדרך. כל חייו יהיו מושלמים והוא יצליח במילוי ייעודו. " ( סוף ציטוט )
" דרכו של הסמוראי במוות יסודה.
חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום.
בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים, ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך.
מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי". (סוף ציטוט)
הקשר בין חיים ומוות והזן :
הלוחמים (במיוחד הסמוראים) אימצו לעצמם במשך השנים את הזן. הם נמשכו לזן מאחר והם מצאו בו בין השאר תשובות אמיתיות לשאלות בסיסיות בתחומים רבים בחיים.
.
הזן התאים מאד לערכים עליהם חונכו : הוא טיפח אופי חזק, פשטות, ריסון עצמי, קור רוח, ריכוז, נחישות, חישול הגוף ומשמעת – תכונות שהסמוראים ידעו להעריך ולכבד במסגרת קוד ההתנהגות שלהם : הבושידו ( דרכו של לוחם ).
הקוד דיבר בין השאר על 7 המידות הטובות המגדירות את המקיים את הבושידו :
- ג'י (義) - יושרה.
- יו (勇) - אומץ.
- ג'ין (仁) - נדיבות
- רי (礼) - הוקרה
- מאקוטו (誠) - יושר
- מאיו (名誉) - כבוד
- צ'וגי (尽忠) - נאמנות
הזן תמך בהם בשתי צורות עיקריות : מוסרית ופילוסופית. מוסרית, מפני שהזן מלמד אותנו שלא להביט לאחור מרגע שנבחר נתיב הפעולה; פילוסופית, מפני שהוא התיחס לחיים ולמוות בשוויון נפש.
במהלך הקרבות היו הלוחמים עסוקים בלחימה על מנת לנצח. הטענה היתה שאם הם יסיטו את מחשבתם לכיוונים אחרים כמו מה יקרה לי אם אתקוף מכאן , או מה יקרה לי אם אתקוף משם - יפסידו בלחימה.
הם אמורים להיות דרוכים בכל שלבי הלחימה.
דריכות שכזאת היא בלתי אפשרית כאשר הלוחם עסוק בלנסות לשמור על חייו –תוך כדי הקרב , "אבל כל עוד שהמחשבה על המוות נמצאת בתודעתו, היא תוליך את הלוחם, באופן בלתי מודע אך בלתי נמנע, לכיוון שהוא מנסה להמנע ממנו ביותר.
הצורך הזה לא לחשוב כל העת על סכנת המוות שעורבת להם הובילה את לוחמי החרב לרצות לפתח גישה של שיוויון נפש כלפי המוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה