הג'ודו - JUDO - אין כמוה .

JUDO  בעיני היתה אומנות הלחימה הראשונה שהיכרתי בגיל צעיר. הבחירה שלי באומנות לחימה זו (שהתפתחה עם השנים לענף ספורט ואף ענף אולימפי ) מצטיירת לי עד היום כבחירה טובה מאד.
פירוש השם : ג'ו ( JU ) -  רך , ו - דו ( DO ) - דרך . ובקיצור : הדרך העדינה \ הרכה.
JU - רך הוא ההפך מ JO ( קשה , מתנגד) ולכן משמעות הג'ודו הוא לא להתנגד לכוחו של היריב. תן לו לפרוץ אליך ואז
תשתמש בו נגד עצמו.
ה- JUDO פותח ע"י ג'יגורו קאנו בשנת 1882 לערך בטוקיו - יפן. קאנו ראה בג'ודו 3 דברים עיקריים:
צורת \ שיטת קרב ( שובוהו ), שיטת אימון גופני ( טאי איקוהו ) ושיטת עיצוב אופי \ אימון חברתי (שושינהו )
טכניקות הג'ודו מבוססות על הג'ו-ג'וטסו ( הקרב מגע של אז ). הסמוראים התאמנו במשך שנים רבות בקרבות מגע ללא נשק ( בידיים חשופות ).
אומנות הלחימה הזו הורכבה משלושה חלקים עיקריים :
הטלות . עבודת קרקע ( ריתוקים \ אחיזות , בריחים וחניקות ) . וטכניקות פגיעה שונות ( בעיטות ואגרופים )
צריך להפנים כי הג'ודו היא אומנות לחימה קטלנית ביותר בה אתה יכול להביס יריב ללא קשר לגודלו וכוחו הפיסי,
והוא בהחלט יכול להוות הגנה עצמית טובה כמעט בכל מצב.
ניתן להפיל את היריב בשלל תרגילי הטלה ( טאשי ואזה ) כגון :
א. טה ואזה - תרגילי יד
ב. קושי ואזה - תרגילי מותן
ג.  אשי ואזה - תרגילי רגל
ד. מא סוטמי ואזה - תרגילי הקרבה
ה. יוקו סוטמי ואזה - תרגילי הקרבה מהצד
ברגע שהיריב הופל לקרקע ניתן לנטרל אותו במגוון רחב של תרגילים ( ריתוקים , חניקות , ובריחים )
ישנם כאמור גם שלל תרגילי הכאה שכוללים בעיטות ומכות אגרוף שלא מתורגלים בג'ודו הספורטיבי של היום.
אני ממליץ לכל אחד שמתעניין באומנות לחימה ובהגנה עצמית ללמוד ג'ודו בכל גיל שיהווה בסיס מעולה גם ללימוד אומנויות לחימה נוספות בעתיד.
אני מצרף בזאת סרטון מעולה וקצר על הג'ודו :
http://www.youtube.com/watch?v=e_68Rb1QGaw

מקווה שתהנו.

אימונים אימונים ועוד פעם אימונים

בצבא תמיד ידענו לצתת את המשפט המפורסם שהיה תלוי על קירות בסיסי ההדרכות  והיחידות הלוחמות :
קשה  באימונים   -   קל  בקרב !!!
התאמנו קשה , במשך ימים ולילות , בכל מזג אוויר כמעט , במצבים שונים ובמאמצים שונים וכל זה על מנת שביום פקודה
נהיה מוכנים לקרב.
בלימוד אומנויות הלחימה שלי אין כוונה לצאת להילחם באמצעות החרב או המקל באף אחד.
אחת המטרות היא להגיע לשלמות. כאן בא לידי ביטוי " הקרב" בעצמך. ככל שמתאמנים יותר ויותר שנים משתפרים כל הזמן.  אסור לנוח על זרי הדפנה. חייבים להמשיך להתאמן כמה שיותר. הגוף והראש שוכחים מהר מדי את הדקויות הקטנות בכל תנועה , בכל קאטה . גם אם תחשוב לרגע שעלית על כל הטעויות והדגשים, תמיד המורה שלך ( שמשקיף על ביצועיך מהצד ) יבחין בפרט קטנטן שחסר ומרחיק אותך מהשלמות הנכספת.

חזרתי לא מזמן מאימון מיוחד ב-JODO  . התאמנו בתרגילי בסיס ב- TANDOKU  DOSA ( תרגול אישי )  במשך כשעה ולאחר מכן ב - SOTAI  DOSA ( תרגילי בסיס בזוגות ). כל הזמן יש מה לשפר. ישנם הרבה פרטים קטנים חשובים ביותר וככל שעולים ברמה אתה נדרש להקפיד בהם יותר.

האימון התחיל  בשעה 1000 בבוקר.  לא יכולתי להתאפק והתייצבתי בדוג'ו כבר בשעה 0815 לאימון איאיידו עצמי.
הדוג'ו היה ריק , פתחתי את החלונות ובחוץ טיפטפו טיפות גשם קלות , למרות שהיה די חמים.
התחלתי לבצע חימום קל ולאחריו מספר שליפות וחיתוכים. לאחר  מכן עברתי לבצע קאטות. ( תבניות תנועה )
פתחתי  בסדרת הקאטות מתוך הסטיי-גאטה. 12 קאטות מקסימות שעליהן בלבד ניתן לעבוד כל החיים.
רייק סנסאי המורה הבכיר ( דאן -7 ) טוען כבר שנים כי בקאטות הללו יש "הכל".
ביצעתי כל קאטה ברצף פעמיים ועצרתי לתרגל מספר אלמנטים עיקריים בקאטות מסוימות.
אני מאמין גדול בתרגול עצמי ובתרגול קטעים \ חלקים מהקאטות בנפרד.

לעיתים יש כל כך על מה לעבוד שצריך לחלק את הקאטה לחלקים ולעבוד בנפרד על כל קטע. לבצע תנועה אחת ,
ולעצור ולבדוק מה קורה איתי? איך העמידה ? לאן פונה המבט ? לאן פונה המותן ? מה קורה עם הכתפיים ? האם הגוף
שלי קשה או רך ? האם אחיזת הצוקה ( ידית החרב ) נכונה ? האם נשמתי נכון? הרבה פעמים אנו שוכחים לנשום נכון
ובזמן המתאים . האם אני יציב ? האם התנועה הבודדת שביצעתי קדימה היתה "לפני" החרב או במקביל?
האם נעתי קדימה מתוך ה"הארה" כשהגב ישר ללא "עליות וירידות" ? מה קרה ל- "סמה"? האם אצל היריב הדמיוני שלי היתה תחושה של איום כשנעתי קדימה? האם לא שכחתי את הזאנשין לפני \ אחרי התנועה ?

אני לא מכיר אומנות לחימה כלשהי שיש בה הקפדה "דמיונית "כמעט על כל כך הרבה פרטים קטנים בביצוע , וכל זה
רק על תנועה אחת .
חזרתי לביתי עייף וסחוט אך מאושר מלא סיפוק ובריא יותר מהרבה בחינות. 

קאטה בג'ו - סרטון

זו חוויה לצפות בסרטוני ההדגמה בג'ודו של טקאג'י וקורודה ( בשחור לבן ) בכתובת הבאה :

http://www.youtube.com/watch?v=_TXMVfB6fmI&feature=related

שימו לב לקורודה שתוקף עם הבוקן ( חרב מעץ ) ובטיימיניג ( תזמון ) מצויין מצליח טאקאג'י
לבלום ולהתקיף עם הג'ו.

רוח הסאמוראי - 4 סרטונים מצויינים

זהו הלינק לסרטון הראשון. הדליקו רמקולים ( כמובן ) . בסיום החלק הראשון עברו לשני וכך הלאה
עד לסיום הסדרה.

http://www.youtube.com/watch?v=iDCJlF5xNhk

המשך צפייה מהנה.

סרטון מצויין על הקנדו

שימו לב לניתוח הקרב בתחרות בו ניתן להבחין ברמתם הגבוהה
של המתחרים, בצילומי הסלאו-מושן המעולים, ובהסברים על הניקוד
של המתחרים.
המתחרים לא מקבלים מהשופטים ניקוד "סתם".
בתחרויות, הקרבות נקראים "שיאי". הקנדוקה זוכה בנקודה רק כאשר הצליח להתקיף
נכון את אחד מן האזורים המוגדרים. התקפה נכונה פירושה שילוב ותזמון מושלם של מיקום המכה -הן באיזור הפגיעה (בקטע \חלק הנכון בשינאי) הן בתזמון עבודת הרגליים,
הן בהפגנת רוח לחימה, ומוכנות נפשית להמשך הקרב ( זאנשין - בין השאר)
ניתן לצפות בסרטון בלינק הזה:

http://www.youtube.com/watch?v=Q4SHWXQBVL4&feature=related

הקנדו - אומנות הסיוף היפני ( דרך החרב )

והפירוש : KEN - קן - חרב   DO - דרך

קנדו היא אמנות לחימה יפנית בחרבות( אומנות הסיוף היפני )
שפותחה במאות ה-16 - 17  כדי לאחד מספר רב של טכניקות סיוף
שהתפתחו מהקנג'וטסו.
קנדו נלמד עם "חרבות" עשויים מבמבוק חצוי (הנקראים "שינאי"),
ומגן גוף וראש ("בוגו"- Bogu )
העוסק בקנדו נקרא קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ
("בוקן" או "בוקוטו"), בקטאנה או באיאייטו, ובקודאצ'י כדי לתרגל קאטות.

בקנדו המודרני יש שני סוגי התקפה - חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים
רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד.
דקירות ניתן לבצע רק לגרון.

(Bogu) היא כאמור מערכת השריון שבה נעזר הקנדוקה ומורכבת מארבעה חלקים:
מן, קוטה, דו וטרה.
המן (Men) - קסדה אשר לובשים על הראש במטרה להגן מחיתוכי פנים או ראש.
מתחת למן נמצא הצוקי, המגן על הגרון מהדקירה היחידה המותרת בקנדו, צוקי (דקירה לגרון).
קוטה (Kote) - מגני פרק כף היד, מגנים מפני חיתוך פרקי כף היד, קוטה.
הדו (Do) - מגן החזה והבטן, מגן כנגד חיתוכי הבטן, והחזה, וצדי הגוף -
הידארי דו (חיתוך צד שמאל) ומיגי דו (חיתוך צד ימין).
הטארה (Tare) - מגן החלק התחתון של הגוף.
על הטארה כל קנדוקה מרכיב את תג השם שלו ושם הדוג'ו בו הוא מתאמן.
לתג זה קוראים זקן (Zekken).
ניתן להבחין באחת התמונות בשם של קוזאק סנסאי רשום על הזקן כולל שם
הדוג'ו - ליל \ צרפת שמופיע .
ברחבי העולם ישנם מליוני קנדוקות המתאמנים מגיל צעיר (ביפן מגיל 4 ) ועד מבוגרים מאד

IAIDO - הקאטה הראשונה ipon-me mai - סרטון הדגמה

http://www.youtube.com/watch?v=FQviy4v7wHw&feature=related

קאטה מספר 1 בסטיי- גאטה שמופיעה בכל מבחן עד דאן - 3 .
מן הסתם עוד אעסוק בה בהמשך.

JODO - סרטון נוסף

http://www.youtube.com/watch?v=KZ9nRE7Tpw4&feature=related

סרטון נוסף להמחשת העבודה עם הג'ו

JODO - סרטון הדגמה

http://www.youtube.com/watch?v=viKBif-OhtM

אחד הסרטונים הבסיסיים בג'ודו - ממליץ לצפות!

הג'ודו - JODO - אומנות ההתגוננות במקל (ג'ו) נגד כלי נשק

ג'ודו (Jōdō, 杖道) או ג'וגוטסו היא אומנות לחימה יפנית המבוססת על שימוש במוט מעץ קשה באורך 128 ס"מ ובקוטר 2.4 ס"מ הנקרא ג'ו (Jo, 杖). הפירוש המילולי מיפנית הוא "דרך הג'ו". אומנות לחימה זו מתרכזת בעיקר בהגנה מפני התקפת יריב החמוש בחרב יפנית. אומנות זו הייתה נחלתם של לוחמים ולא של עוברי אורך ואיכרים מתגוננים כפי שניתן אולי לחשוב – היו שטענו שאומנות זו הומצאה על ידי איכרים שניסו להתגונן באמצעות מקלות מהתקפות של "רונין" – סמוראים חסרי אדון – ואשר נאסר עליהם לשאת חרבות בתקופת שלטונו של הטאיקו טויוטומי הידיושי לקראת סוף המאה ה-16.
לפי המסורת, אסכולת לחימה זו (בשמה המלא Shintō Musō-ryū jōjutsu), הומצאה על ידי הלוחם הנודע Musō Gonnosuke Katsuyoshi שחי ביפן בתחילת המאה ה-17 ואשר התמחה בלוחמה במוט עץ (Bo) באורך של כ-180 ס"מ שהיה מקובל באותה תקופה. Gonnosuke קרא תיגר על גדול לוחמי יפן, Miamuto Musashi האגדי וערך קרב נגדו. Musahi החמוש בחרב ניצח בקרב, אך חס על חייו של Gonnosuke.
לאחר שהפסיד בקרב נגד Musashi, פרש Gonnosuke למנזר שינטו לתקופת מדיטציה הטהרות ואימונים שבסופה זכה להארה שבעקבותיה יצר טכניקה חדשה המבוססת על מקל קצר – Jo, באורך של כ-122 ס"מ. Gonnosuke קיצר את ה-Bo, ובדרך זו הגדיל משמעותית את יכולת השליטה ואפשרויות השימוש בנשק, את טווח התנועה ונקודות ההתקפה, בעיקר מאחר וכעת ניתן היה לאחוז את המוט בשני קצותיו בשתי הידיים. השיפור איפשר להתאים את הטכניקה לאופן ההתקפה. Gonnosuke הזמין את Musashi לקרב חוזר והפעם ניצח אותו, בהיותו האדם היחידי שעשה כן, כשהוא מחזיר לו באותו מטבע כשחס על חייו.

Musō Gonnosuke

לאגדה זו אין סימוכין ממקום אחר זולת קיומה של אסכולת Shintō Musō-ryū. אולם ידוע כי Gonnosuke נהפך לבסוף למדריך אומניות הלחימה של קלאן Kuroda בצפון קיושו, ששמר על אומנות זו באופן בלעדי עד שנת 1900 שאז הוחל בלימוד האומנות לכלל הציבור.
לאומנות לחימה זו יש שני ענפים. האחד נקרא Seitei Jodo אשר נמצא בחסות ההתאחדות הכלל יפנית לקנדו All Japan Kendo Federation, ביחד עם ענפי והאיאיידו והקנדו. שיטת Seitei Jodo כוללת 12 קאטות (סדרות תרגילים מובנות) ו-12 טכניקות קיהון בסיסיות אשר לקוחות מאסכולת הלחימה הישנה. רק לאחר שהתלמיד שולט בהן באופן המניח את דעתו של המורה, הוא ממשיך ללמוד את הענף השני תורת הלחימה עצמה ה-koryū. הדרוג הנהוג בשיטה זו תחת התאחדות הקנדו העולמית, הוא שיטת הדאן הנהוגה גם במקצועות אחרים.
האימון מתבצע באולם אימונים יעודי (דוג'ו) או אולם ספורט מתאים. המתאמנים לבושים בחליפת קימונו יפנית מסורתית הכוללת האקמה - מכנס רחב בעל קפלים, גי - חולצת-ז'קט יפנית מסורתית ואובי – חגורת קימונו רחבה הנחגרת תחת ההאקמה.
אימוני ה-ג'ודו נערכים בזוגות. בתחרויות ג'ודו נבחנים שני משתתפים, האחד בתפקיד תוקף עם בוקאן (חרב עץ) והשני במקל ה-ג'ו ושני המבצעים נמדדים על ביצוע מדויק של הטכניקות.
ההתאחדות הישראלית לקנדו ובודו חברה בהתאחדות הקנדו והבודו העולמית וחבריה הם משתתפים קבועים בתחרויות ג'ודו וסמינרים שנערכים ברחבי העולם ובארץ.
אומנות הלחימה הישנה ה-koryū משלבת סוגי נשק אחרים כמו המטה הקצר Tanjo, המגל עם השרשרת Kusarigama, האלה הידועה בשם Jitte, ואמנות ידועה פחות בשם Hojōjutsu - קשירת היריב לאחר הכנעתו, כל אלו מצביעים על קשר חזק של הג'ודו לאכיפת החוק (שיטור) שזו כנראה הייתה מטרתו הראשונית.

כמה מילים על נוקי -צקה ( שליפה וחיתוך אופקי )

נושא שליפת החרב באיאיידו הוא אחד הנושאים החשובים ביותר באומנות לחימה זו .
צריך להבין שבעבר בקרבות אמיתיים לחיים ולמוות, שבריר של שנייה או שינוי זעיר בתנוחת החרב או זווית החיתוך יצרו את ההבדל בין חיים ומוות. . שליפת החרב במהירות ודיוק רב בחיתוך - היו תנאי בל יעבור להישרדות הלוחם.
ראוי לציין כי החרבות היו חדות כתער. נגיעה בהן יצרה חתך עמוק, ועל אחת כמה וכמה – חיתוך מכוון.

ברשומה הקודמת הזכרתי ששליפת החרב מבוצעת בתהליך הקרוי : ג'ו - הא - קיו (לאט, בינוני ומהר). בשלב המקדים, מציג האיאיידוקה (תלמיד האיאיידו) בפני היריב מצג נפש-גוף לאמור: "אם לא תפסיק את תנועתך וכוונתך לשלוף - אני אמשיך בדרך זו". השליפה הראשונית  והאיטית של החרב מעבירה מסר זה.
גישה נפשית זו של האיאיידוקה צריכה לשקף כוונה זאת דרך קשר העין, השקט הנפשי והכוונה הברורה. האיאיידוקה מעביר מסר ליריבו: "הנה אני בא. עצור עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. איני רוצה לחתוך, באמת איני רוצה לחתוך". זוהי נוכחות ישירה של נפש- גוף המוצגת ומשודרת דרך הדמיה של פעולות היריב וכוונותיו. היריב אינו מפסיק את כוונותיו, לכן אנו ממשיכים להגביר את מהירות השליפה שלנו, וכוח כוונתנו ככל שהתהליך מתקדם לקראת הרגע של מחויבות מלאה לפעולה, הנקודה ממנה אין חזרה. הלהב כעת מוכן לשיגור, חותך באופן חלק וחזק והכי חשוב - חד משמעי !!!

התהליך מתחיל בעמידה רגועה, בכניסה לזאנשין , בדריכות , העיניים מופנות ליריב ( לא חודרות מדי אלא "משקיפות"
לכיוון היריב - קולטות את היריב וסביבתו ).
לוקחים שתיים שלוש נשימות ( בשאיפה לא להרים את בית החזה והכתפיים ) , ידיים צמודות לגוף ניגשות לצוקא תופסות אותה כשאגודל יד שמאל דוחף מעט את הצובה. ( זהו ה"טריגר" לתחילת השליפה )
השלב הבא הסאיה "הולכת"אחורה בעזרתה של יד שמאל, תוך כדי הטיית\ השכבת החרב והוצאתה החוצה.
החרב יוצאת בקצב בינוני מתגבר עד השלב בו היא עוזבת את הסאיה ומתבצע חיתוך ביד ימין - תוך דגש על חיתוך אחיד
וחד משמעי - ללא שבירת המרפק ( חיתוך בשני חלקים ).
תוך כדי שליפת החרב מבוצע הליך של "טעינת החיתוך" מההארה ( הבטן התחתונה ) , קרי צבירת אנרגיה ( "קי" ) ,
ושיחרורה עם השלמת החיתוך.
מעט לפני סיום החיתוך האופקי ( במקרה הזה ) מורחקת הסאיה למצב של סאיה " ביקי " ( איזון \ יציבות  וריכוז כל האנרגיה קדימה ).

נשמע מאד פשוט בתיאוריה אך גם לאחר שנים של אימון עדיין יש מה לשפר ולתקן בתרגיל אחד בודד.
כנראה שיעברו עוד שנים רבות עד שנתקרב לשלמות ( אם בכלל ) 

רגע השליפה

לזכרו של אומן גדול

אפתח את הרשימה בכמה מילים לזכרו של אומן חרב גדול:

KATSUO  YAMAGUCHi

בחודש  הבא  ימלאו  ארבע  שנים וחצי מאז  הלך לעולמו ( בגיל 89 ) אחד  מגדולי  המורים  לאיאיידו  ביפן :

KATSUO  YAMAGUCHI -  HANSHI  10^th  DAN

  JIKIDEN  EISHIN  RYU   ,  9 th  DAN  KENDO  MUSO

יאמאגוצ'י   סיפר  על  הסוד  שלו  בקשר לאיאיידו  :

The secret to iaido is a calm spirit. With a tranquil heart you put your hand on the hilt of your sword - in a split second your hand moves to cut down the opponent and resheath the sword - then return to your composed mind. A serene spirit must be cultivated at all times. It is said that the sword is like the mind, and if the sword is upright, the mind is upright. But if the mind is not upright, the sword can never be wielded properly

וההסבר החופשי הוא :

סוד ה- iaido הוא " נפש רגועה". תוך כדי רגיעה שולף הלוחם את חרבו, עובר למצב של פעולה על מנת לשסף את יריבו, ומיד לאחריו חוזר למצב רגיעה תוך כדי החזרת החרב לנדן.

" מצב החרב מקביל למצבה של הנפש " - אם החרב ישרה כך גם נפשו של האוחז בה, אך אם נפשו מוטרדת לעולם לא יוכל לתפעל את החרב כיאות .

מה  בעצם  כולל  האימון  באיאיידו ?

האימון ב iaido כולל -שליפה , הדיפה, חיתוכים למיניהם ושיטות להחזרת החרב לנדנה. ברוב האסכולות לימוד ה iaido נעשה ע"י סדרות של תנועות הנקראות "קאטות".

( תבניות תנועה ).

הקאטות מעוצבות מראש כהגנה בפני תוקף או מס' תוקפים, וכל קאטה מדגישה מספר עקרונות ספציפיים של השיטה.

למה חשוב כל כך נושא השליפה ?

 ב- iaido קיימת חשיבות גדולה מאד לשליפת החרב. הדגשה זו הנה היבט אחד שנשאר מימים בהם טכניקות בוצעו מדי יום בקרבות חרב אמיתיים, אשר שבריר של שניה או שינוי של מילימטר בתנוחת החרב יצרו את ההבדל בין חיים ומות. החרבות היו חדות כתער ורק נגיעה בהן עלולה ליצור חתך עמוק, על אחת כמה וכמה חיתוך מכוון.

שליפת החרב במהירות ודיוק הייתה חיונית להישרדות.

האימון כיום הוא לשם האמנות ולא על מנת להלחם בקרב.  אנו שואפים לתנועה נכונה יעילה ומדויקת, במקום מהירות על מנת להרוג .

ע"י פעולה חוזרת ונשנית של הטכניקות ניתן להגביר את הריכוז והיכולת הפיזית.

מה מיוחד בשיטת אימון זו ?

שיטת האימון ב iaido  שונה מרוב אומנויות הלחימה, בכך שניתנת תשומת לב עצומה לפרטים הקטנים ביותר. כל סטייה בזווית האחיזה או החיתוך תשנה לגמרי את הכוונה המקורית.
השאיפה היא להגיע  לשלמות  בכל תנועה , בכל חיתוך.

מילון מונחים בסיסי

Budo -

דרך הלחימה

Bushido -

דרכו של הלוחם

Chuden -

רמה בינונית

Dojo -

מקום אימוני אומנויות לחימה

Enbu -

הדגמה

Hakama -

מכנס רחב

Hakamasabaki -

פיצול הקמה עם יד ימין

Iaido -

דרך של שליפת החרב

Kamae -

עמידת מוצאה

Kata -

מהלך מובנה

Kihon -

טכניקות יסוד

Kohai -

מתלמד / צעיר

Motodachi -

הצד המגן בקאטה

Obi -

חגורה

Okuden -

רמה סודית

Renshu -

לימודים על ידי ניסוי וטעייה

Seiteikata -

סדרה מבוססת של מהלכים

Seiza no shisei -

מצב ישיבה

Sempai - One’s Senior

Sensei -

מורה

Shinzen -

יציבות / עמידה

Shoden -

רמה ראשונה

Shomen -

ישר קדימה

Tachirei -

קידה בעמידה עם החרב

Tameshigiri -

בדיקת חיתוך

Uwagi -

תלבושת לאיאיידו

Waza -

טכניקה

PDF created with pdfFactory Pro trial version

www.pdffactory.com

Zarei -

קידה בישיבה

Ato -

לאחור

Domo Arigato Gozaimashita - (

תודה רבה (רשמי

Hajime -

להתחיל

Matte -

להפסיק

Mawatte -

להסתובב לאחור

Mo ikkai -

שוב פעם

Osame -

להכניס את החרב לחגורה

Rei -

קידה

Torei -

קידה לחרב

Yame -

מושגים טכניים

לעצור

Aiuchi -

לתקוף ביחד

Ate -

תקיפה

Ayumi-ashi -

תזוזת רגלים

Batto -

משיכת חרב

Chiburi -

תנועה לניקוי דם מהחרב

Chudan no kamae -

עמידת מוצא בינונית

Datto -

להוציא חרב מהחגורה

Furikaburi -

הרמת חרב לחיתוך

Gedan no kamae -

עמידת מוצא נמוכה

Kesagiri -

חיתוך באלכסון

Hasso no Kamae -

עמידת מוצא עם חרב מעל הכתף

Jodan no kamae -

עמידת מוצא עליונה

Noto -

הכנסת חרב לנדן

Nukitsuke -

הוצאת חרב מהנדן ביחד עם החיתוך

Sayabiki -

שליטה בנדן

Suwariwaza -

טכניקות בישיבה

PDF created with pdfFactory Pro trial version

www.pdffactory.com

Tachiwaza -

טכניקות בעמידה

Taisabaki -

תנועת גוף

Tsuki -

נעיצה

Ukenagashi –

מחסום / חסימה

Yokochiburi Chiburi -

מושגים פילוסופיים של איאיידו

לנער דם בתנועה אופקית

Go no sen (no waza) -

ניצחון על היריב ללא טכניקה

Fudoshin -

קור רוח

Ichi go, iche e -

מחשה אחת

Ki ken Tai ichi -

גוף וחרב כיחידה אחד

Sen No Sen -

התקפת התוקף בין המחשבות שלו

Zanshin -

מושגים כללים

מודעות טוטאלית

Ashi -

רגל

Atodo -

לאחר מכן

Chushin -

מרכז

Dame -

לא טוב

Dozo -

בבקשה

Gomen nasai -

סליחה

Hara -

בטן

Hidari -

שמאל

Hiza -

ברך

Iie -

לא

Kiri, Kiru -

לחתוך

Koshi -

מותן

Kote -

זרועKubi - צור

מילון מונחים ומושגים בסיסים

שמות החרבות עפ"י התקופות

KOTO ( חרב ישנה) – חרבות שנוצרו בתקופה שבין המאה ה-11 ועד סוף המאה ה-16, בה התחוללו מלחמות פאודליות רבות ביפן. בתקופה זו ניתן דגש רב ביצור החרב לפונקציונליות ולאיכות הפלדה, וחרבות מתקופה זו נחשבות לחרבות האיכותיות ביותר בהיסטוריה של החרב היפנית, בפרט חרבות שנוצרו במאה ה-13 וה- 14.

 SHINTO ( חרב חדשה) - חרבות שנוצרו בתקופה שבין תחילת המאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-19. תקופה זו מאופיינת בשלום פנימי, פריחה תרבותית ומסחרית. החרב הפכה עפ"י חוק לסמל המעמד הגבוה (הסמוראים), שעליהם הוטלה החובה לחגור שתי חרבות . שיטות הייצור הישנות אבדו ונשכחו, והייצור התקופתי שם דגש רב על אסתטיקה, בייצור של הלהבים ושל הציוד הנלווה.

 SHINSHINTO ( חרב חדשה-חדשה) – חרבות שנוצרו בתקופה שבין אמצע המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20 במהלכה יפן נפתחת למערב, וכתוצאה מכך מתעורר גל נרחב של לאומנות ורצון לחזרה למקורות שמשפיע גם על ייצור החרב. חרשי ברזל רבים יוצרים חיקוי של חרבות מפורסמות מתקופות קודמות.

 GENDAI (חרב מודרנית) - חרבות שנוצרו בתקופה שמתחילת המאה ה- 20 ועד לסוף מלה"ע השנייה.

 ייצור החרב נעשה בשיטות מסורתיות לצד ייצור סדרתי בבתי חרושת לצורך הספקת חרבות לקצינים ונגדים בצבא הקיסרי.

 SHINSAKUTO (חרב מייצור חדש) – חרבות שנוצרו לאחר מלה"ע השנייה בשיטות מסורתיות בלבד, ע"י חרשים מוסמכים שעברו תהליך הכשרה והתלמדות של 5-10 שנים.

תודעת לוחם החרב

תודעת הלוחם בזמן קרב
הזן היה יותר מאשר בסיס פילוסופי ומוראלי בעבור לוחמי החרב. הוא שימש גם כמדריך לדרך שבא צריך להלחם ולהתאמן.
טקואן סוהו היה נזיר זן במאות ה-16 וה-17, הוא שימש כיועץ למספר לוחמים דגולים של התקופה, ביניהם מיאמוטו מוסשי ויגיו מוננורי. במכתב שכתב ליגיו מוננורי, טוען טקואן כי לוחם החרב, כמו איש הזן, מצוי במצוקה שנובעת מעצירה של התודעה . בדוגמה יפה, הוא מסביר כיצד כאשר הוא מסתכל על עץ ורואה עלה ששינה את ציבעו, ההתמקדות בעלה האחד הזה, אינה מאפשרת לו לראות את שאר העץ.
אותה הבעיה קיימת בפני לוחם החרב, הוא אינו יכול לאפשר לתודעתו לעצור בפרט מסוים ביריב, בין עם זה הרגליים, הידים, הפנים או אפילו החרב. "לא משנה היכן תשים אותה, אם תשים את התודעה במקום אחד... אם לא תשים אותה בשום מקום, היא תלך לכל חלקי גופך ותתפשט בכולו...אם התודעה נעה ברחבי הגוף, כשהיד נקראת לפעולה צריך להשתמש בתודעה שביד. כשהרגל נקראת לפעולה צריך להשתמש בתודעה שברגל...המאמץ לא לעצור את התודעה במקום אחד – זאת משמעת...אין-מחשבה זה אותו הדבר כמו תודעה נכונה" (טקואן, 30-32).
לפי טקואן, אופן המחשבה הנכון ללוחם החרב, הוא בלא מחשבה- Muga - Mushin . הוא טוען שרק בצורה זאת יכול לוחם החרב להגיב בצורה נכונה. כאשר הוא אינו פועל ב"לא מחשבה" הרי שהוא יהיה מרוכז מדי בפרטים כגון תנועת היריב, הבעת פני היריב ,תנועת החרב שלו או התנועה שלו עצמו, מכדי להיות מסוגל לפעול ללא עצירה .

 לוחם החרב מחפש עצירה כזאת אצל יריבו ומנצל אותה כנקודת תורפה. בלא מחשבה, הוא ביטוי שאנו מוצאים בהנחיות זן לכל אחד של מורה הזן דוגן, "עכשיו שבו דמומים וחשבו על לא לחשוב. איך חושבים על לא לחשוב? בלא מחשבה." (רז, 97). "אולי אפשר לראות במושג זה גלגול של מושג הריקות שהוא ההוויה של מעבר, או לפני, היות ניגודים ודיכוטומיות בתודעתינו." (שם, 91). שוב חזרנו לאותו הדבר שדיברנו עליו בעניין החיים והמוות והוא העליה מעבר לדכוטומיות שבתודעה.
עצירה זאת של התודעה או המחשבה היא תוצאה של הידע וההבחנות שלנו על העולם. לראות את העולם ללא ההבחנות ולא דרך מסך של ידע, היא הדרך הנכונה. זאת היא תודעת המתחיל (Shoshin) שהזן מדבר עליה. זאת היא ההבחנה שהשלב האחרון בדרך אל ההתעוררות נמצא ממש ליד השלב הראשון של המתחיל שאינו יודע דבר, וחוסר הידיעה שלו היא חוזקו הגדול ביותר.

קצת רקע על איאיידו

- אומנות שליפת החרב:

איאיידו (居合道 Iaidō) הנקראת לפעמים איאייג'וטסו (居合術 iaijutsu), או באטוג'וטסו, (抜刀術 battōjutsu) הינה אמנות שליפת החרב היפנית ("קטאנה", חרב סמוראי), שמהותה שליפה מהירה, שיסוף היריב והחזרת החרב לנדן תוך רצף תנועות יחיד. איאיידו, תת-התמחות של קנג'וטסו (Kenjutsu 剣術), נולדה מתוך תורת ה- איאייג'וטסו (居合術 iaijutsu), או באטוג'וטסו (抜刀術 battōjutsu) שהיו נפוצות ביפן במאה ה-15.
איאיידו על שיטותיה השונות, מבוססת על שליפת החרב ולמעבר להתקפה במהירות מרבית. מצבי ההתחלה יכולים להיות מעמידות קרביות או מתנוחות ישיבה ועמידה רגילות. העוסקים באיאיידו צריכים לצפות למתקפת פתע בכל רגע ומכל כיוון, וחייו של הלוחם היו תלוים ביכולתו להגיב במהירות ולעבור להתקפה מכל תנוחת גוף רגילה.
הטנשין שודן קאטורי שינטו ריו כלל בתוכנית הלימודים שלו איאייג'וטסו כבר במאה ה-15 ובתי ספר שהוקדשו רק לשליפת החרב הופיעו מתישהו במהלך המאה ה-16 או בתחילת המאה ה-17. רוב בתי הספר המודרניים מחשיבים סמוראי בשם האיאשיזאקי ז'ינוסקה מינאמוטו נו שיגנובו (1546-1621) כמייסד האיאיידו. מעט מאוד ידוע על חייו, ויש חוקרים הטוענים שהוא לא היה קיים כדמות היסטורית כלל. שני בתי-הספר הגדולים לאיאיידו כיום, מוסו שינדן ריו (Muso Shinden Ryu) ומוסו ג'יקידן איישין ריו (Muso Jikiden Eishin Ryu), טוענים לשושלת שהתחילה מהיישיזאקי.

האיאשיזאקי ז'ינוסקה מינאמוטו נו שיגנובו

משמעות האיאיידו היא אמנות הלחימה לשיפור עצמי שמלמד ה- (All Japan Kendo Federation (AJKF והתאחדויות איאיידו אחרות, בזמן שטכניקות לחימה עתיקות יותר הנלמדות בקוריו (koryu) נקראות איאייג'וטסו. את המילה "איאיידו" קבע נקאיאמה האקודו בתחילת המאה ה-20. לפניו השתמשו בשמות אחרים, כגון באטו (battō), באטוג'וטסו (battōjutsu) וסאיאה נו אוצ'י (saya no uchi).
בתקופה המודרנית, המתאמנים באיאיידו משתמשים בדרך כלל, בחרב אימונים קהה הנקראת איאייטו (Iaito) העשויה סגסוגת כגון אבץ-אלומיניום, וב-שינקן, חרב חדה עשוייה פלדה כגון חרבות הסמוראי המקוריות, בשלבי לימוד מתקדמים.
בתקופות מסוימות ביפן, לפני מאות שנים, התקיימו מאות בתי ספר ושיטות (ריו) ללוחמה בכלי נשק שונים ובחרב יפנית בפרט. עם חלוף הזמן, ולאחר ייסוד שושלת טוקוגאווה וסיום מלחמות האחים ביפן, הצורך בצורת לחימה זו פחת, ומספר המתאמנים ירד בצורה ניכרת. למאסטרים רבים לא היו תלמידים על מנת להעביר דרכם את התורה לדורות הבאים ומשנפטרו נעלמה יחד אתם גם האסכולה. כיום נשארו מספר מצומצם של אסכולות כשהנפוצות שבהן: Muso Shinden Ryu, Muso Jikiden Eishin Ryu, Katori Shinto Ryu, Suio Ryu.

נקאיאמה האקודו

על מנת לשמר את האמנות ולתת גוון אחיד ללימוד הבסיסי, יצר ארגון העל All Japan Kendo Federation סדרה של 12 קאטות הנקראות Setei Gata, המהוות בסיס לאימון ובסיס לדירוג המתאמנים. (עד דרגת דאן 3 נבחנים אך ורק על קאטות אלו). כל תלמיד מתאמן על ה "Setei Gata" ורק לאחר שהוא שולט בהן בצורה המניחה את דעתו של המורה יעבור ל Koryu - האסכולה העתיקה שבה מספר רב של קאטות בישיבה, בכריעה או בעמידה.
דגש חשוב ביותר ניתן לשליפת החרב עצמה, מאחר ובעבר בקרבות אמיתיים לחיים ולמוות, שבריר של שנייה או שינוי זעיר בתנוחת החרב יצרו את ההבדל בין חיים ומוות. החרבות היו חדות כתער. נגיעה בהן יצרה חתך עמוק, ועל אחת כמה וכמה – חיתוך מכוון. שליפת החרב במהירות ודיוק רב בחיתוך היו תנאי בל יעבור להישרדות הלוחם.
שליפת החרב מבוצעת בתהליך הקרוי : ג'ו - הא - קיו (לאט, בינוני ומהר). בשלב המקדים, מציג האיאיידוקה (תלמיד איאיידו) בפני היריב מצג נפש-גוף לאמור: "אם לא תפסיק את תנועתך וכוונתך לשלוף - אני אמשיך בדרך זו". השליפה הראשונית והאיטית של החרב מעבירה מסר זה.
גישה נפשית זו של האיאיידוקה צריכה לשקף כוונה זאת דרך קשר העין, השקט הנפשי והכוונה הברורה. האיאיידוקה מעביר מסר ליריבו: "הנה אני בא. עצור עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. איני רוצה לחתוך, באמת איני רוצה לחתוך". זוהי נוכחות ישירה של נפש- גוף המוצגת ומשודרת דרך הדמיה של פעולות היריב וכוונותיו. היריב אינו מפסיק את כוונותיו, לכן אנו ממשיכים להגביר את מהירות השליפה שלנו, וכוח כוונתנו ככל שהתהליך מתקדם לקראת הרגע של מחויבות מלאה לפעולה, הנקודה ממנה אין חזרה. הלהב כעת מוכן לשיגור, חותך באופן חלק וחזק לאורך או דרך יריב בשיאה של המהירות שלנו.
האימון כיום הינו לשם האומנות ולא על מנת להילחם בקרב, לכן אנו שואפים לתנועה נכונה יעילה ומדוייקת במקום מהירות על מנת להרוג. יכולת הריכוז והיכולת הפיסית ניתנות להגברה על ידי פעולה חוזרת ונשנית של הטכניקות. שיטת האימון באיאיידו שונה מרוב אומנויות הלחימה, בכך שניתנת תשומת לב עצומה לפרטים הקטנים ביותר. השאיפה באיאיידו היא לשלמות בביצוע כל תנועה וכל טכניקה.

חזרה לראש להדף

החרב והדת היפנית

החרב היא אחת משלושת סמלי דת השינטו המקודשים ביותר ולכן שמור לה מקום מיוחד בתרבות היפנית. המיתולוגיה היפנית מספרת כי אלת השמש שלחה את נכדה ליפן לאחר שהעניקה לו מראה, אבן חן דמוית חצי סהר, וחרב קסומה, אשר אחיה, אל הסערה, מצא בבטנו של נחש בעל שמונה ראשים. חפצים אלו היו לסמל של שלטון קיסרי יפן. הכנת החרב נחשבת אפוא עד היום למלאכת קודש. בתחילה עסקו בה נזירי הרים (Yamabushi) ומאוחר יותר משפחות שהתמחו במקצוע, ורזי ייצור החרבות עברו בהן מאב לבן. לפני הכנת החרב נהגו חרשי המתכת לערוך טקס טיהור דתי שינטואיסטי - הם רחצו את הגוף כולו במים, לבשו בגדי כוהנים ונשאו תפילה לאלים שעבודתם תצלח.

עוד קצת היסטוריה

על מנת להשלים מעט יותר את התמונה הכוללת :

 

ביפן נמצאו חרבות עתיקות (Jokoto) באתרי קבורה כבר בתקופת קופון (Kofun; 710-300). החרבות העתיקות היו ישרות ואורך החוד (קצה הלהב) שלהם קצר. הלהב היה מחודד משני צדדיו ובעל חתך מעוין. חרבות אלו יוצרו ביציקת ברונזה או פלדה לתבנית אבן. גם בתקופת נארה (Nara; 794-710) ועד למחצית תקופת הייאן (Heian; 1185-794) היו החרבות ישרות ודמו לחרבות שנמצאו באתרי הקבורה. הן היו קצרות וקלות במשקל ונראה כי השימוש בהן היה לצורך נעיצה ולא חיתוך. מן המאה העשירית החרבות היו יותר ארוכות, מעוקלות במקצת והלהב שלהן היה מחודד מצד אחד בלבד. חרבות אלו התאימו לשימושם של לוחמים רכובים על סוסים וניתן היה לבצע בהם תנועת נעיצה וגם תנועת דיקור. מתקופה זו ואילך החרב התאפיינה בידית ארוכה עשויה עץ עטוף בעור דג (טריגון או כריש). מסמר עץ (Mekugi) החודר ללשון הלהב מבעד לחור בידית מחבר את שניהם. משני צידי הידית מחוברים אל עור הדג שני קישוטי מתכת (Menuki) בעזרת שרוך הכרוך סביב לידית שתפקידו בין היתר גם לשפר את האחיזה בחרב. בשתי קצוות הידית מכסה וטבעת מתכת (Fuchi-kashira) ובין הידית ללהב נמצאת דסקית מתכת המשמשת מגן יד. כל אביזרי המתכת זכו לעיטור ולקישוט תואם. החרב היפנית נתונה בתוך נדן עץ (Saya) אשר הוחלף על ידי הלוחמים בהתאם לשימוש. נדנים מצופים מתכת שימשו בעת קרב, נדני עץ פשוטים שימשו בעת נדודים, ונדנים מצופים לכה ועליהם עיטורים שונים נחגרו כשהלוחם עטה לבוש רשמי.    מאמצע תקופת הייאן ובתקופת קאמאקורה ניכר שיפור רב בייצור החרבות. חרבות אלו מכונות חרבות ישנות (Koto). בדרך כלל נשא הלוחם שתי חרבות. חרב ארוכה הנקראת טאצ'י (Tachi) שנישאה תלויה מצד שמאל, והלהב שלה פונה כלפי מטה כדי שרוכב על סוס יוכל לשלוף אותה בקלות. חרב זו התאפיינה בקימור אלגנטי והלהב שלה הלך ונעשה צר יותר לכיוון החוד. אורך הלהב של הטאצ'י נע בין 45 ל־70 סנטימטר. לצד החרב הארוכה נישא פגיון טאנטו (Tanto) הקצר, אשר אורכו עד 30 סנטימטר ובו השתמשו בעיקר בדו־קרב.   החרבות שיוצרו בתקופת קאמאקורה נחשבות לחרבות הטובות בעולם הן מבחינה אמנותית, הן מבחינה טכנית ואף יוצאו לסין ולקוריאה. בתקופה זו גם החלו להופיע אסכולות של חרשי מתכת במחוזות רבים ביפן וחרבות מפורסמות זכו להיקרא בשמות והיו לנכס יקר ערך. בתקופת מורומאצ'י (Muromachi; 1568-1333) גדל ייצור החרבות אך איכותן פחתה כתוצאה ממלחמות אזרחים ארוכות. שיטות רבות שנשמרו בסוד להכנת החרבות אבדו ואומני חרבות הוערכו על פי מספר החרבות שייצרו ולא תמיד על פי איכותן. בכל זאת בשנים 1450-1400 יוצרו חרבות יפות, במיוחד במחוז ביזן (Bizen; היום מחוז Okayama). בתקופה זו הופיעו חרבות קצרות יותר מה טאצ'י המכונות קאטאנה (Katana). חרבות אלו התאימו לקרב שהתנהל על הקרקע ולא מעל גבי סוסים. בקרבות כאלה, למהירות השליפה של החרב מן הנדן ולתקיפה עשויה להיות חשיבות מכרעת לחיים ולמוות. לכן חרבות אלו נישאו מושחלות בתוך חגורות הקימונו והלהב שלהן פונה כלפי מעלה, דבר שאפשר לשלוף את החרב ולהכות את היריב בתנועה אחת מתמשכת. חרבות אלו היו קצת יותר רחבות ובעלות חוד גדול יותר על מנת שיוכלו לחדור מבעד לשריון של היריב. בגלל גודלה ומשקלה של החרב הארוכה אחזו בה בשתי ידיים, ולפיכך לא נשאו הלוחמים מגן כנהוג במערב. אורכו של הלהב נע בין 50 ל־60 סנטימטר והוא מעוקל פחות מן הטאצ'י. לצד הקאטאנה נשאו הסמוראים גם חרב קצרה יותר המכונה וואקיזאשי (Wakizashi) אשר נישאה אף היא מושחלת דרך האבנט והלהב שלה פונה מעלה. אורך הלהב של הוואקיזאשי נע בין 35 ל־50 סנטימטר והיא נחגרת ביחד עם הקאטאנה. לעתים נחגרה חרב זו בתוך הבית משום שאת החרב הארוכה היו משאירים בכניסה לאות אמון בבעל הבית. זוג חרבות אלו מכונה דאישו (Daisho; ארוך וקצר) והן נעשו על ידי אותו האומן. כמו כן היו בשימוש פגיונות אייגוצ'י (Aiguchi) שלא היו להם מגיני יד, והם שימשו לצורך הגנה או התאבדות.   בתקופת אזוצ'י־מומויאמה (Azuchi-Momoyama; 1600-1568) ובתקופת אדו (Edo; 1868-1603) הופיע עניין מחודש באמנות ייצור החרבות ובמיוחד במיומנויות האבודות של חרשי המתכת המסורתיים. חרשי המתכת ניסו לייצר חרבות מאיכות גבוהה כמו של החרבות הישנות. חרבות אלו מכונות שינטו (Shinto; חרב חדשה). האומנים החלו להשתמש בין היתר בברזל שיובא ליפן על ידי ההולנדים, המכונה נאמבאן (Namban; הברברים הדרומיים, כינוי לזרים). צבען של חרבות אלו בהיר יותר.   מכיוון שכל סמוראי היה צריך להיות בטוח שהחרב שבידו חדה דיה, הלוחמים ניסו את החרבות שלהם על פיסות ברזל, קסדות ישנות, או על אלומות קש עבות. מאחר שימי שלטון אדו, במיוחד במאה ה־18, היו תקופה של שלום ושגשוג, נאלצו הסמוראים לנסות את חדותן של החרבות על ידי חיתוך גופות של פושעים שהוצאו להורג (Tameshigiri). ניתן למצוא חרבות מתקופה זו אשר על הקת שלהן רשומה תוצאת הבדיקה, התאריך, ושם המוציא להורג, בשיבוץ זהב.   בתקופת אדו חרשי המתכת החלו ליפות את החרב כדי שתתאים למעמד הנושא אותה. ביפן, שהיא המדינה היחידה בעולם האוסרת על גברים לענוד תכשיטים, החרב המעוטרת והמקושטת נחשבה לתכשיט וכלי לביטוי אמנותי. סוחרים עשירים ובעיקר מאוסאקה החלו לשאת חרבות. מראשית המאה ה־19 ועד לסוף תקופת אדו, יוצרו חרבות חדשות (Shinshinto; חרב חדשה חדשה) ובהן ניסו להחיות את המסורת הארוכה והמפוארת של ייצור החרבות. בתקופת מייג'י (1912-1868) החלה תקופה של מודרניזציה ביפן, ולכן נדחתה את התרבות העתיקה והמסורתית. בשנת 1876 אסר הקיסר מייג'י על  נשיאת חרבות בפומבי והתיר רק למספר מצומצם של חרשי מתכת להמשיך בעבודתם כדי לשמר את אומנות ייצור החרבות. כתוצאה מכך הושמדו חרבות רבות וחלקיהן המעוטרים להפליא נותרו בידיהם של אספנים פרטיים ומוזיאונים. במלחמת העולם השנייה אספו האמריקאים חרבות רבות, מחצו אותן בעזרת מכבשים והטביעו אותן בים. לאחר המלחמה הובאו חרבות רבות לאירופה ולארצות הברית כמזכרות, וכתוצאה מכך נדרשו כל בעלי החרבות ביפן לרשום אותן במשטרה. חוק זה קיים גם היום.   חרבו של הסמוראי היתה לא רק כלי נשק עבורו. היא סימלה את אומץ לבו, את מעמדו ואת נאמנותו המוחלטת לאדונו. היא הייתה "נשמת הלוחם", כפי שנאמר בפקודת המצביא הצבאי טוקוגאווה איאייסו (Tokugawa Ieyasu) בשנת  1615. חרבות סמוראים רבות מועברות בירושה עד היום ככלי יקר ערך.

חישול המתכת של החרב ביפן העתיקה

מן המאה השלישית לפני הספירה ועד למאה השלישית לספירה השתמשו ביפן בנשק עשוי אבן, ברונזה או מתכת. הטכניקה של חישול המתכות יובאה ליפן במאה הרביעית מסין דרך קוריאה והחרשים הראשונים היו כנראה ממוצא סיני וקוריאני. שיטת הכנת החרב מיוחדת במינה. מראשית המאה השמינית החרבות היפניות יוצרו מפלדה חזקה במיוחד על ידי שליטה במרכיב הפחמן שבהן. מן ההתחלה חלקי הלהב השונים נעשו בדרגות קושי שונות. הצד החד של הלהב עשוי ממרטנסיט גבישי (Martensite; תמיסה מוצקה של ברזל ופחמן) והצד הקהה של הלהב מפלדה גמישה יותר.

החרבות הקדומות ביותר חושלו ועוצבו על ידי קיפול חוזר ונשנה של המתכת במהלומות פטיש, שיצרו כעשרת אלפים שכבות של פלדה. את הפלדה היו מתיכים בתנורים המוסקים על ידי פחם עץ שהחום בהם הגיע לאלפי מעלות. החרש בחר את המתכת שבה ישתמש לחלקים שונים של החרב מתוך לוח דק שהוא יצר מגוש מתכת לוהט במהלומות פטיש. את הלוח הוא הכניס למים על מנת לקררו ולאחר מכן שבר אותו לפיסות מתכת בגודל מטבע. הוא בחר כל חתיכה על פי צבעה, המבנה הגרעיני שלה, ותערובת הפחמן שבה לפני שהשתמש בה להכנת הלהב.

 

לאחר תהליך החישול, שבו מקנה הנפח לחרב את צורתה הסופית בעזרת פטיש ומגרד, עובר הלהב תהליך של חיסום וליטוש. שני תהליכים אלו מיוחדים לחרבות יפניות. בתהליך החיסום, שבו המתכת מוקשת על ידי ליבון וצינון, נוצרת סמוך לצד החד של הלהב דוגמה המכונה האמון (Hamon). דוגמא זו היא אחד הדברים היפים ביותר בחרב היפנית. בחרבות המוקדמות הדוגמא התאפיינה בקו ישר סמוך לקו המתאר של קצה הלהב ובמקביל לו. בתחילת תקופת קאמאקורה (Kamakura; 1333-1185) דוגמה זו עוצבה בצורות רבות ויפות. היה מעבר הדרגתי מחיסום שיצר קו ישר (Suguha) עד לחיסום שיצר דגם גלי (Midare) או מפותל (Chojimidare).

 פרט לדוגמאות אלו נוצרו דוגמאות רבות אחרות וביניהם גלים ארוכים וקצרים, שורות של נקודות המזכירות עצי אשוח ועוד. על פי דוגמאות אלו ניתן לזהות את האסכולות או את האומנים שיצרו אותן.

 

תהליך החיסום נעשה בשלב האחרון של הכנת החרב. הלהב מכוסה בחומר (בפי העם חימר) מדולל במים ובו אבקת ליטוש, מלחים מתיכים וחומרים אחרים הלקוחים ממרשמיהם הסודיים של האומנים. שכבה עבה של תערובת זו נמרחת על גוף החרב. בצד החד של הלהב מותירים שכבה דקה בלבד ואופים את החרב בתנור עד אשר החומר הופך לחרס. חרשי המתכת מחממים את הלהב לדרגת חום מדויקת שאותה הם מזהים לפי הצבע האדום שמתקבל. מכניסים את החרב הלוהטת למים כשצידה החד פונה כלפי מטה. מאחר שהצד החד של הלהב דק יותר ושכבת הציפוי גם היא דקה באזור זה, הוא מתקרר מהר יותר מן הצד הקהה של גוף החרב. כתוצאה מכך נוצרת פלדת מרטנסיט חזקה מאוד לאורך הצד החד של הלהב שאותה ניתן להשחיז עד שתהיה חדה מאוד. כך גם נוצר ההאמון. לעתים ניתן לזהות לפי צורת ההאמון את יוצר החרב. הצד החד של הלהב כמעט לבן בצבעו וצבעו של גוף החרב כהה יותר ונוטה לכחול־אפור. בין ההאמון לגוף החרב יש אזור מעבר שמופיעות בו נקודות קטנות ומבריקות של מרטנסיט. כאשר הן גדולות דיין וניתן לראותן בעין הן נקראות ניאה (Nie), וכאשר הן יותר קטנות ונראות כעננים או ערפל הן נקראות ניאוי  (Nioi). גמישותו של גוף החרב יחד עם חוזקו וחדותו של הלהב הפכו את החרב היפנית לכלי נשק הטוב ביותר מסוגו באותה תקופה.

 

הליטוש של החרב נעשה על ידי מלטש ולא על ידי החרש עצמו. לצורך כך הוא משתמש בסדרה של אבנים שונות על פי דרגת העידון של הגרעיניות שלהם, ובמים.

איך נבנתה הקטאנה היפנית?

על חרב להיות חדה וקשה כדי שתוכל לחתוך בקלות ובמהירות, אך גם להיות חסינה דיה כדי שלא תישבר במגע עם מגן או חרב אחרת. חרשי החרבות של הסמוראים שלטו היטב ברזי הכנת החומר שממנו הוכנה החרב, וידעו לייצר חרב קשה וחדה שהיא גם סופגת אנרגיה וחסינה לשבר. על ידי ערבוב של ברזל עם פחמן בשיעור של 0.5% ו־1.5% הם קיבלו שתי פלדות: הראשונה בעלת יכולת לספוג אנרגיה, ואילו השנייה קשה וחזקה. תהליך הייצור הממושך כלל ריקוע של הפלדה, קיפול וריקוע חוזר אלפי פעמים, כך שכל חומר אחר נופה מן הפלדה, והיא צופפה וקיבלה מבנה אחיד.

בהמשך, כופפו את פלטת הפלדה עשירת הפחמן(הקשה) לצורת U , ולתוכה הכניסו את הפלדה דלת הפחמן(הגמישה). ריקוע הפלדות יחד יצר להב שליבתו סופגת אנרגיה, בעוד חלקו החיצוני ושפתו החשופה נוקשים יותר. כשהחרב חוסמה ע"י חימומה וטבילה במים קרים חליפות, הפלדה הרכה התכווצה יותר מאשר הפלדה הקשה, באופן שהעניק לחרב את צורתה המעוקלת האופיינית לה. 

בניין יציב נבנה על יסודות חזקים

השלב הראשון היה יצירת כלי הנשק - החרב . תיאור שלבי הייצור הארוכים כל כך בייצור חרבות חותכות מופיע  על קצה המזלג בסרטון הבא :

 C:\Users\yael\Desktop\YouTube - Japanese swords forging video @ Samurai Sword Shop.mht

הדרך לאן ?

אפתח את הרשומה הראשונה דווקא בקטע קצר הלקוח מתוך ספרו של אויגן הריגל : זן באומנות הקשת .
אויגן הריגל כותב כך ואני מצטט : " באתי וישבתי מולו על כר. הוא הגיש לי תה, אך לא דיבר. ישבנו כך שעה ארוכה.
לא נשמע קול מלבד צליל המים הרותחים על הגחלים הלוחשות. סוף סוף קם המורה ורמז לי ללכת אחריו. אולם האימונים היה מואר באור בהיר. המורה הורה לי לנעוץ בחול,לפני לוח המטרה נר דקיק כמסרגה, ולא להדליק את האור שמעל למטרה. שררה שם אפלה ובלי הנר הדולק בשלהבת קטנה,לא הייתי רואה את המטרה. אולי הייתי מנחש אותה. המורה רקד את הטכס. החץ הראשון שלו נורה מאור גדול אל חשכת הלילה. על פי הצליל ידעתי כי פגע במטרה. גם החץ השני פגע. כשהדלקתי את האור מעל למטרה גיליתי לתמהוני, כי החץ הראשון ננעץ במרכז השטח השחור,ואילו השני ריסק את ניצב החץ ופילח קטע מאורכו לפני שננעץ בשטח השחור ליד קודמו. לא העזתי לעקור את החצים והבאתי אותם אל המורה נעוצים בלוח המטרה. המורה בחן את החצים.
בירייה הראשונה, אמר, לא היה כל מעשה אומנות כך תחשוב, שהרי אני רגיל למטרה זו כמה עשרות שנים,ובוודאי המטרה נהירה לי גם בחושך. הדבר יתכן, ולא אנסה לטשטש זאת.אבל החץ השני שפגע בראשון-
מה דעתך עליו ? אני יודע שלא ל- אני - שלי הזכות על היריה הזאת.  זה -  ירה ופגע. בוא נחווה קידה למטרה,
כמו לבודהא ! " ( סוף ציטוט )

השלמות היא כנראה הדרגה הגבוהה ביותר . היא מורכת מאוסף אדיר של פרטים קטנים ורבים. 
האיידוקה מחפש כל חייו את השלמות בהפעלת החרב. את החיתוך המושלם. זוהי בעצם מהות הדרך.
הדרך לשלמות. החיתוך הראשון יכול להיות חיתוך מושלם בגופו של היריב , אך לבצע זאת שוב באותו
מקום בלי לסתות מ"מ בזווית החרב דומה בדיוק ליריית החץ השני של המורה.
" זה " ירה את החץ השני , ו " זה " חתך את החיתוך השני. 
אויגן הריגל כתב בהקדמה לספר כך : " אין די במיומנות טכנית כדי להגיע לשליטה מלאה בירייה בקשת. אדם חייב לתעלות על הטכניקה, עד שיכולתו תהיה " אומנות ללא אומנות " הצומחת מן הלא מודע . "

כולנו עדיין בשלבי עבודה על החיתוך הראשון.