הקנדו - אומנות הסיוף היפני ( דרך החרב )

והפירוש : KEN - קן - חרב   DO - דרך

קנדו היא אמנות לחימה יפנית בחרבות( אומנות הסיוף היפני )
שפותחה במאות ה-16 - 17  כדי לאחד מספר רב של טכניקות סיוף
שהתפתחו מהקנג'וטסו.
קנדו נלמד עם "חרבות" עשויים מבמבוק חצוי (הנקראים "שינאי"),
ומגן גוף וראש ("בוגו"- Bogu )
העוסק בקנדו נקרא קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ
("בוקן" או "בוקוטו"), בקטאנה או באיאייטו, ובקודאצ'י כדי לתרגל קאטות.

בקנדו המודרני יש שני סוגי התקפה - חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים
רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד.
דקירות ניתן לבצע רק לגרון.

(Bogu) היא כאמור מערכת השריון שבה נעזר הקנדוקה ומורכבת מארבעה חלקים:
מן, קוטה, דו וטרה.
המן (Men) - קסדה אשר לובשים על הראש במטרה להגן מחיתוכי פנים או ראש.
מתחת למן נמצא הצוקי, המגן על הגרון מהדקירה היחידה המותרת בקנדו, צוקי (דקירה לגרון).
קוטה (Kote) - מגני פרק כף היד, מגנים מפני חיתוך פרקי כף היד, קוטה.
הדו (Do) - מגן החזה והבטן, מגן כנגד חיתוכי הבטן, והחזה, וצדי הגוף -
הידארי דו (חיתוך צד שמאל) ומיגי דו (חיתוך צד ימין).
הטארה (Tare) - מגן החלק התחתון של הגוף.
על הטארה כל קנדוקה מרכיב את תג השם שלו ושם הדוג'ו בו הוא מתאמן.
לתג זה קוראים זקן (Zekken).
ניתן להבחין באחת התמונות בשם של קוזאק סנסאי רשום על הזקן כולל שם
הדוג'ו - ליל \ צרפת שמופיע .
ברחבי העולם ישנם מליוני קנדוקות המתאמנים מגיל צעיר (ביפן מגיל 4 ) ועד מבוגרים מאד