עוד קצת היסטוריה

על מנת להשלים מעט יותר את התמונה הכוללת :

 

ביפן נמצאו חרבות עתיקות (Jokoto) באתרי קבורה כבר בתקופת קופון (Kofun; 710-300). החרבות העתיקות היו ישרות ואורך החוד (קצה הלהב) שלהם קצר. הלהב היה מחודד משני צדדיו ובעל חתך מעוין. חרבות אלו יוצרו ביציקת ברונזה או פלדה לתבנית אבן. גם בתקופת נארה (Nara; 794-710) ועד למחצית תקופת הייאן (Heian; 1185-794) היו החרבות ישרות ודמו לחרבות שנמצאו באתרי הקבורה. הן היו קצרות וקלות במשקל ונראה כי השימוש בהן היה לצורך נעיצה ולא חיתוך. מן המאה העשירית החרבות היו יותר ארוכות, מעוקלות במקצת והלהב שלהן היה מחודד מצד אחד בלבד. חרבות אלו התאימו לשימושם של לוחמים רכובים על סוסים וניתן היה לבצע בהם תנועת נעיצה וגם תנועת דיקור. מתקופה זו ואילך החרב התאפיינה בידית ארוכה עשויה עץ עטוף בעור דג (טריגון או כריש). מסמר עץ (Mekugi) החודר ללשון הלהב מבעד לחור בידית מחבר את שניהם. משני צידי הידית מחוברים אל עור הדג שני קישוטי מתכת (Menuki) בעזרת שרוך הכרוך סביב לידית שתפקידו בין היתר גם לשפר את האחיזה בחרב. בשתי קצוות הידית מכסה וטבעת מתכת (Fuchi-kashira) ובין הידית ללהב נמצאת דסקית מתכת המשמשת מגן יד. כל אביזרי המתכת זכו לעיטור ולקישוט תואם. החרב היפנית נתונה בתוך נדן עץ (Saya) אשר הוחלף על ידי הלוחמים בהתאם לשימוש. נדנים מצופים מתכת שימשו בעת קרב, נדני עץ פשוטים שימשו בעת נדודים, ונדנים מצופים לכה ועליהם עיטורים שונים נחגרו כשהלוחם עטה לבוש רשמי.    מאמצע תקופת הייאן ובתקופת קאמאקורה ניכר שיפור רב בייצור החרבות. חרבות אלו מכונות חרבות ישנות (Koto). בדרך כלל נשא הלוחם שתי חרבות. חרב ארוכה הנקראת טאצ'י (Tachi) שנישאה תלויה מצד שמאל, והלהב שלה פונה כלפי מטה כדי שרוכב על סוס יוכל לשלוף אותה בקלות. חרב זו התאפיינה בקימור אלגנטי והלהב שלה הלך ונעשה צר יותר לכיוון החוד. אורך הלהב של הטאצ'י נע בין 45 ל־70 סנטימטר. לצד החרב הארוכה נישא פגיון טאנטו (Tanto) הקצר, אשר אורכו עד 30 סנטימטר ובו השתמשו בעיקר בדו־קרב.   החרבות שיוצרו בתקופת קאמאקורה נחשבות לחרבות הטובות בעולם הן מבחינה אמנותית, הן מבחינה טכנית ואף יוצאו לסין ולקוריאה. בתקופה זו גם החלו להופיע אסכולות של חרשי מתכת במחוזות רבים ביפן וחרבות מפורסמות זכו להיקרא בשמות והיו לנכס יקר ערך. בתקופת מורומאצ'י (Muromachi; 1568-1333) גדל ייצור החרבות אך איכותן פחתה כתוצאה ממלחמות אזרחים ארוכות. שיטות רבות שנשמרו בסוד להכנת החרבות אבדו ואומני חרבות הוערכו על פי מספר החרבות שייצרו ולא תמיד על פי איכותן. בכל זאת בשנים 1450-1400 יוצרו חרבות יפות, במיוחד במחוז ביזן (Bizen; היום מחוז Okayama). בתקופה זו הופיעו חרבות קצרות יותר מה טאצ'י המכונות קאטאנה (Katana). חרבות אלו התאימו לקרב שהתנהל על הקרקע ולא מעל גבי סוסים. בקרבות כאלה, למהירות השליפה של החרב מן הנדן ולתקיפה עשויה להיות חשיבות מכרעת לחיים ולמוות. לכן חרבות אלו נישאו מושחלות בתוך חגורות הקימונו והלהב שלהן פונה כלפי מעלה, דבר שאפשר לשלוף את החרב ולהכות את היריב בתנועה אחת מתמשכת. חרבות אלו היו קצת יותר רחבות ובעלות חוד גדול יותר על מנת שיוכלו לחדור מבעד לשריון של היריב. בגלל גודלה ומשקלה של החרב הארוכה אחזו בה בשתי ידיים, ולפיכך לא נשאו הלוחמים מגן כנהוג במערב. אורכו של הלהב נע בין 50 ל־60 סנטימטר והוא מעוקל פחות מן הטאצ'י. לצד הקאטאנה נשאו הסמוראים גם חרב קצרה יותר המכונה וואקיזאשי (Wakizashi) אשר נישאה אף היא מושחלת דרך האבנט והלהב שלה פונה מעלה. אורך הלהב של הוואקיזאשי נע בין 35 ל־50 סנטימטר והיא נחגרת ביחד עם הקאטאנה. לעתים נחגרה חרב זו בתוך הבית משום שאת החרב הארוכה היו משאירים בכניסה לאות אמון בבעל הבית. זוג חרבות אלו מכונה דאישו (Daisho; ארוך וקצר) והן נעשו על ידי אותו האומן. כמו כן היו בשימוש פגיונות אייגוצ'י (Aiguchi) שלא היו להם מגיני יד, והם שימשו לצורך הגנה או התאבדות.   בתקופת אזוצ'י־מומויאמה (Azuchi-Momoyama; 1600-1568) ובתקופת אדו (Edo; 1868-1603) הופיע עניין מחודש באמנות ייצור החרבות ובמיוחד במיומנויות האבודות של חרשי המתכת המסורתיים. חרשי המתכת ניסו לייצר חרבות מאיכות גבוהה כמו של החרבות הישנות. חרבות אלו מכונות שינטו (Shinto; חרב חדשה). האומנים החלו להשתמש בין היתר בברזל שיובא ליפן על ידי ההולנדים, המכונה נאמבאן (Namban; הברברים הדרומיים, כינוי לזרים). צבען של חרבות אלו בהיר יותר.   מכיוון שכל סמוראי היה צריך להיות בטוח שהחרב שבידו חדה דיה, הלוחמים ניסו את החרבות שלהם על פיסות ברזל, קסדות ישנות, או על אלומות קש עבות. מאחר שימי שלטון אדו, במיוחד במאה ה־18, היו תקופה של שלום ושגשוג, נאלצו הסמוראים לנסות את חדותן של החרבות על ידי חיתוך גופות של פושעים שהוצאו להורג (Tameshigiri). ניתן למצוא חרבות מתקופה זו אשר על הקת שלהן רשומה תוצאת הבדיקה, התאריך, ושם המוציא להורג, בשיבוץ זהב.   בתקופת אדו חרשי המתכת החלו ליפות את החרב כדי שתתאים למעמד הנושא אותה. ביפן, שהיא המדינה היחידה בעולם האוסרת על גברים לענוד תכשיטים, החרב המעוטרת והמקושטת נחשבה לתכשיט וכלי לביטוי אמנותי. סוחרים עשירים ובעיקר מאוסאקה החלו לשאת חרבות. מראשית המאה ה־19 ועד לסוף תקופת אדו, יוצרו חרבות חדשות (Shinshinto; חרב חדשה חדשה) ובהן ניסו להחיות את המסורת הארוכה והמפוארת של ייצור החרבות. בתקופת מייג'י (1912-1868) החלה תקופה של מודרניזציה ביפן, ולכן נדחתה את התרבות העתיקה והמסורתית. בשנת 1876 אסר הקיסר מייג'י על  נשיאת חרבות בפומבי והתיר רק למספר מצומצם של חרשי מתכת להמשיך בעבודתם כדי לשמר את אומנות ייצור החרבות. כתוצאה מכך הושמדו חרבות רבות וחלקיהן המעוטרים להפליא נותרו בידיהם של אספנים פרטיים ומוזיאונים. במלחמת העולם השנייה אספו האמריקאים חרבות רבות, מחצו אותן בעזרת מכבשים והטביעו אותן בים. לאחר המלחמה הובאו חרבות רבות לאירופה ולארצות הברית כמזכרות, וכתוצאה מכך נדרשו כל בעלי החרבות ביפן לרשום אותן במשטרה. חוק זה קיים גם היום.   חרבו של הסמוראי היתה לא רק כלי נשק עבורו. היא סימלה את אומץ לבו, את מעמדו ואת נאמנותו המוחלטת לאדונו. היא הייתה "נשמת הלוחם", כפי שנאמר בפקודת המצביא הצבאי טוקוגאווה איאייסו (Tokugawa Ieyasu) בשנת  1615. חרבות סמוראים רבות מועברות בירושה עד היום ככלי יקר ערך.