מן המאה השלישית לפני הספירה ועד למאה השלישית לספירה השתמשו ביפן בנשק עשוי אבן, ברונזה או מתכת. הטכניקה של חישול המתכות יובאה ליפן במאה הרביעית מסין דרך קוריאה והחרשים הראשונים היו כנראה ממוצא סיני וקוריאני. שיטת הכנת החרב מיוחדת במינה. מראשית המאה השמינית החרבות היפניות יוצרו מפלדה חזקה במיוחד על ידי שליטה במרכיב הפחמן שבהן. מן ההתחלה חלקי הלהב השונים נעשו בדרגות קושי שונות. הצד החד של הלהב עשוי ממרטנסיט גבישי (Martensite; תמיסה מוצקה של ברזל ופחמן) והצד הקהה של הלהב מפלדה גמישה יותר.
החרבות הקדומות ביותר חושלו ועוצבו על ידי קיפול חוזר ונשנה של המתכת במהלומות פטיש, שיצרו כעשרת אלפים שכבות של פלדה. את הפלדה היו מתיכים בתנורים המוסקים על ידי פחם עץ שהחום בהם הגיע לאלפי מעלות. החרש בחר את המתכת שבה ישתמש לחלקים שונים של החרב מתוך לוח דק שהוא יצר מגוש מתכת לוהט במהלומות פטיש. את הלוח הוא הכניס למים על מנת לקררו ולאחר מכן שבר אותו לפיסות מתכת בגודל מטבע. הוא בחר כל חתיכה על פי צבעה, המבנה הגרעיני שלה, ותערובת הפחמן שבה לפני שהשתמש בה להכנת הלהב.
לאחר תהליך החישול, שבו מקנה הנפח לחרב את צורתה הסופית בעזרת פטיש ומגרד, עובר הלהב תהליך של חיסום וליטוש. שני תהליכים אלו מיוחדים לחרבות יפניות. בתהליך החיסום, שבו המתכת מוקשת על ידי ליבון וצינון, נוצרת סמוך לצד החד של הלהב דוגמה המכונה האמון (Hamon). דוגמא זו היא אחד הדברים היפים ביותר בחרב היפנית. בחרבות המוקדמות הדוגמא התאפיינה בקו ישר סמוך לקו המתאר של קצה הלהב ובמקביל לו. בתחילת תקופת קאמאקורה (Kamakura; 1333-1185) דוגמה זו עוצבה בצורות רבות ויפות. היה מעבר הדרגתי מחיסום שיצר קו ישר (Suguha) עד לחיסום שיצר דגם גלי (Midare) או מפותל (Chojimidare).
פרט לדוגמאות אלו נוצרו דוגמאות רבות אחרות וביניהם גלים ארוכים וקצרים, שורות של נקודות המזכירות עצי אשוח ועוד. על פי דוגמאות אלו ניתן לזהות את האסכולות או את האומנים שיצרו אותן.
תהליך החיסום נעשה בשלב האחרון של הכנת החרב. הלהב מכוסה בחומר (בפי העם חימר) מדולל במים ובו אבקת ליטוש, מלחים מתיכים וחומרים אחרים הלקוחים ממרשמיהם הסודיים של האומנים. שכבה עבה של תערובת זו נמרחת על גוף החרב. בצד החד של הלהב מותירים שכבה דקה בלבד ואופים את החרב בתנור עד אשר החומר הופך לחרס. חרשי המתכת מחממים את הלהב לדרגת חום מדויקת שאותה הם מזהים לפי הצבע האדום שמתקבל. מכניסים את החרב הלוהטת למים כשצידה החד פונה כלפי מטה. מאחר שהצד החד של הלהב דק יותר ושכבת הציפוי גם היא דקה באזור זה, הוא מתקרר מהר יותר מן הצד הקהה של גוף החרב. כתוצאה מכך נוצרת פלדת מרטנסיט חזקה מאוד לאורך הצד החד של הלהב שאותה ניתן להשחיז עד שתהיה חדה מאוד. כך גם נוצר ההאמון. לעתים ניתן לזהות לפי צורת ההאמון את יוצר החרב. הצד החד של הלהב כמעט לבן בצבעו וצבעו של גוף החרב כהה יותר ונוטה לכחול־אפור. בין ההאמון לגוף החרב יש אזור מעבר שמופיעות בו נקודות קטנות ומבריקות של מרטנסיט. כאשר הן גדולות דיין וניתן לראותן בעין הן נקראות ניאה (Nie), וכאשר הן יותר קטנות ונראות כעננים או ערפל הן נקראות ניאוי (Nioi). גמישותו של גוף החרב יחד עם חוזקו וחדותו של הלהב הפכו את החרב היפנית לכלי נשק הטוב ביותר מסוגו באותה תקופה.
הליטוש של החרב נעשה על ידי מלטש ולא על ידי החרש עצמו. לצורך כך הוא משתמש בסדרה של אבנים שונות על פי דרגת העידון של הגרעיניות שלהם, ובמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה