אפתח את הרשומה הראשונה דווקא בקטע קצר הלקוח מתוך ספרו של אויגן הריגל : זן באומנות הקשת .
אויגן הריגל כותב כך ואני מצטט : " באתי וישבתי מולו על כר. הוא הגיש לי תה, אך לא דיבר. ישבנו כך שעה ארוכה.
לא נשמע קול מלבד צליל המים הרותחים על הגחלים הלוחשות. סוף סוף קם המורה ורמז לי ללכת אחריו. אולם האימונים היה מואר באור בהיר. המורה הורה לי לנעוץ בחול,לפני לוח המטרה נר דקיק כמסרגה, ולא להדליק את האור שמעל למטרה. שררה שם אפלה ובלי הנר הדולק בשלהבת קטנה,לא הייתי רואה את המטרה. אולי הייתי מנחש אותה. המורה רקד את הטכס. החץ הראשון שלו נורה מאור גדול אל חשכת הלילה. על פי הצליל ידעתי כי פגע במטרה. גם החץ השני פגע. כשהדלקתי את האור מעל למטרה גיליתי לתמהוני, כי החץ הראשון ננעץ במרכז השטח השחור,ואילו השני ריסק את ניצב החץ ופילח קטע מאורכו לפני שננעץ בשטח השחור ליד קודמו. לא העזתי לעקור את החצים והבאתי אותם אל המורה נעוצים בלוח המטרה. המורה בחן את החצים.
בירייה הראשונה, אמר, לא היה כל מעשה אומנות כך תחשוב, שהרי אני רגיל למטרה זו כמה עשרות שנים,ובוודאי המטרה נהירה לי גם בחושך. הדבר יתכן, ולא אנסה לטשטש זאת.אבל החץ השני שפגע בראשון-
מה דעתך עליו ? אני יודע שלא ל- אני - שלי הזכות על היריה הזאת. זה - ירה ופגע. בוא נחווה קידה למטרה,
כמו לבודהא ! " ( סוף ציטוט )
השלמות היא כנראה הדרגה הגבוהה ביותר . היא מורכת מאוסף אדיר של פרטים קטנים ורבים.
האיידוקה מחפש כל חייו את השלמות בהפעלת החרב. את החיתוך המושלם. זוהי בעצם מהות הדרך.
הדרך לשלמות. החיתוך הראשון יכול להיות חיתוך מושלם בגופו של היריב , אך לבצע זאת שוב באותו
מקום בלי לסתות מ"מ בזווית החרב דומה בדיוק ליריית החץ השני של המורה.
" זה " ירה את החץ השני , ו " זה " חתך את החיתוך השני.
אויגן הריגל כתב בהקדמה לספר כך : " אין די במיומנות טכנית כדי להגיע לשליטה מלאה בירייה בקשת. אדם חייב לתעלות על הטכניקה, עד שיכולתו תהיה " אומנות ללא אומנות " הצומחת מן הלא מודע . "
כולנו עדיין בשלבי עבודה על החיתוך הראשון.
אויגן הריגל כותב כך ואני מצטט : " באתי וישבתי מולו על כר. הוא הגיש לי תה, אך לא דיבר. ישבנו כך שעה ארוכה.
לא נשמע קול מלבד צליל המים הרותחים על הגחלים הלוחשות. סוף סוף קם המורה ורמז לי ללכת אחריו. אולם האימונים היה מואר באור בהיר. המורה הורה לי לנעוץ בחול,לפני לוח המטרה נר דקיק כמסרגה, ולא להדליק את האור שמעל למטרה. שררה שם אפלה ובלי הנר הדולק בשלהבת קטנה,לא הייתי רואה את המטרה. אולי הייתי מנחש אותה. המורה רקד את הטכס. החץ הראשון שלו נורה מאור גדול אל חשכת הלילה. על פי הצליל ידעתי כי פגע במטרה. גם החץ השני פגע. כשהדלקתי את האור מעל למטרה גיליתי לתמהוני, כי החץ הראשון ננעץ במרכז השטח השחור,ואילו השני ריסק את ניצב החץ ופילח קטע מאורכו לפני שננעץ בשטח השחור ליד קודמו. לא העזתי לעקור את החצים והבאתי אותם אל המורה נעוצים בלוח המטרה. המורה בחן את החצים.
בירייה הראשונה, אמר, לא היה כל מעשה אומנות כך תחשוב, שהרי אני רגיל למטרה זו כמה עשרות שנים,ובוודאי המטרה נהירה לי גם בחושך. הדבר יתכן, ולא אנסה לטשטש זאת.אבל החץ השני שפגע בראשון-
מה דעתך עליו ? אני יודע שלא ל- אני - שלי הזכות על היריה הזאת. זה - ירה ופגע. בוא נחווה קידה למטרה,
כמו לבודהא ! " ( סוף ציטוט )
השלמות היא כנראה הדרגה הגבוהה ביותר . היא מורכת מאוסף אדיר של פרטים קטנים ורבים.
האיידוקה מחפש כל חייו את השלמות בהפעלת החרב. את החיתוך המושלם. זוהי בעצם מהות הדרך.
הדרך לשלמות. החיתוך הראשון יכול להיות חיתוך מושלם בגופו של היריב , אך לבצע זאת שוב באותו
מקום בלי לסתות מ"מ בזווית החרב דומה בדיוק ליריית החץ השני של המורה.
" זה " ירה את החץ השני , ו " זה " חתך את החיתוך השני.
אויגן הריגל כתב בהקדמה לספר כך : " אין די במיומנות טכנית כדי להגיע לשליטה מלאה בירייה בקשת. אדם חייב לתעלות על הטכניקה, עד שיכולתו תהיה " אומנות ללא אומנות " הצומחת מן הלא מודע . "
כולנו עדיין בשלבי עבודה על החיתוך הראשון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה